כשסבתא שלי ז"ל עלתה מעיראק לארץ ישראל קראו לה פרחה. כן, כמו זאת שהעלמתם מהשיר. עד בערך לפני שנתיים כשהיא נפטרה לא ידעתי שזה היה שמה. קראו לה פכריה, פרחו, והייתה גם שכנה אשכנזייה אחת שקראה לה פרח. אותה אחת שביקשה ממנה שתיתן לה את הבת השביעית שלה, תינוקת בהירה עם עיניים כחולות כמו של סבא, בטענה שהיא לא דומה לסבתא שלי פיזית ושיש לה מספיק ילדים בלי קשר (12 סופי, בלי עין הרע), בעוד שלשכנה אין אפילו ילד אחד.
אני קראתי לה סבתא. כשגיליתי את זה, חשבתי מה הייתי עושה אם הייתי יודעת שזה השם האמיתי שלה מלכתחילה. הייתי מספרת לאחרים שזה השם שלה באמת? הייתי מתביישת בשם שלה? הייתי מסוגלת לומר את השם שלה ולא לחשוב על צעירה מהפריפריה עם קוקו גבוה, טייץ מנומר, אודם אדום ושלל סטיגמות אחרות אלא על הסבתא המדהימה שלי?
לאמא שלי קוראים אמל. לפני שנולדה הייתה דמות בסרט מצרי או ירדני (סבא משנה גרסה כל פעם ששואלים אותו על זה) של אישה יפה וחכמה בשם אמל, וסבא החליט שזה יהיה השם של הילדה החדשה שלו. כשהשכן הרומני שלו שמע מה שמה של אמי, הוא שאל את סבא: "לכל חמשת הבנות שלך שמות כמו בתיה, תקווה, יהודית. אמל זה שם ערבי! למה נתת לה שם ערבי?"
סבא הסתכל עליו במבט המום וענה בלי לחשוב פעמיים- "למה מה אני? אני ערבי! איזה שם אתה רוצה שאני אתן לה?".
המורה בכיתה א' החליטה ביום הראשון שאמל זה לא שם של ילדה יהודיה. אז היא קראה לאמא שלי עמליה. ואז מלי.
ואני, שקוראת לה אמא, לא ידעתי את זה עד שמצאתי את תעודת הבגרות שלה בגיל 15, שם הופיע השם כפי שהיה בתעודת הזהות (שהיא כמובן שינתה רשמית ברגע שיכלה). כשגיליתי את זה, חשבתי מה הייתי עושה אם הייתי יודעת שזה השם האמיתי שלה מלכתחילה. הייתי מספרת לאחרים שזה השם שלה באמת? הייתי מתביישת בשם שלה? הייתי מסוגלת לומר את השם שלה ולא לחשוב על צעירה ערבייה מכפר כלשהו עם חיג'אב, מבטא ערבי כבד ושלל סטיגמות אחרות אלא על האדם האהוב עליי ביותר בעולם?
ועד לא מזמן גם אני לא אהבתי את השם שלי. בכל זאת, חייבת להמשיך את השושלת.
חשבתי על הסטיגמה שמתלווה אליו, על בחורה מזרחית, בטח מסורתית ואם לא אז בת להורים מסורתיים, מהפריפריה, שמרבה להשתמש ב"נשמה" ו"כפרה", שומעות רק מוזיקה מזרחית ושלל סטיגמות אחרות. וסלדתי מזה, אז עשיתי בדיוק ההפך. כי פה, בחורות כמו חלי הן פחות טובות. לא משנה מה הן עושות בחיים, מה הן בחרו ללמוד או לאן הם הגיעו, הדבר הראשון שיניחו כשישמעו עליהן הוא שהן בטח מבשלות קובה מעולה ואוהבות לנקות את הבית עם מלא אקונומיקה. רציתי לשנות את השם כדי לשנות את מה שאחרים חושבים, ובדרך מצאתי את עצמי מנסה למחוק את מי שאני. קצת כמו אמא וסבתא.
ודווקא באוניברסיטת ת"א, בשיעור על דה-סוסיר במסגרת החוג לספרות אנגלית, הפסקתי למחוק את עצמי. המרצה אמר משהו בסגנון "מוזיקה מזרחית היא לא באמת מוזיקה", והאינסטינקט הראשוני שלי היה לקום באותו רגע ולצאת מהשיעור. פתאום ברגע אחד המרצה שלי, המורה של אמא שלי והשכנים של סבא וסבתא שלי, כל אלה שסלדו מהמזרחיות שלי ושל המשפחה שלי, הציבו לי מראה מול הפנים. בדרך הביתה דיברתי עם אמא שלי בטלפון. סיימתי את השיחה ב-"כפרה אני עלייך אמל, אני מתגעגעת". שמעתי בנשימות שלה שהיא כועסת. עברו כמה שניות והיא השיבה- "כמה פעמים אמרתי לך לא להגיד לי כפרה?! רק לאמא מותר להגיד לילדים שלה!".
כשמישהו יוצא מהתבנית אנשים תמיד ינסו להחזיר אותו לשם. תמשיכי להיות מי שאת וגאה בזה