מפרסמת את הטור שלי ומחכה. אפס לייקים.
מרעננת את הדף, אפס לייקים.
פתאום צליל של התראה – ברוריה אוהבת את הטור שלי.
יופי! אנשים קוראים. הולכת רגע לשכנה.
חוזרת מהשכנה, בודקת, עדיין רק ברוריה אוהבת. למה?
גוללת בפייסבוק, רואה שזה העלה תמונות מבודפשט, וזו מצטלמת עם החבר במסעדה,
וכולם יפים, ואף אחד לא מצלם את קורי השינה ואת בדיקת השתן שנתן לאחות בבוקר.
ואז אני רואה תמונה של דוגמנית מפורסמת עם 500 לייקים! חבורת שטחיים,
לא צריכה את הלייקים שלכם! הטור שלי עם תוכן.
קמה בעצבים, שוטפת כלים, נשאר רק הסכו''ם בכיור, עוזבת באמצע וחוזרת לרענן את הדף.
כן. התמכרתי למלכודת הרעב לאישור החברה. מלכודת הלייקים.
תגידו, חשבתם פעם מה המניע שמסתתר כשלוחצים לייק? רק כי אוהבים?
לא.
עצמאות היה לא מזמן. בדרך כלל מזמינים אותי לשיר. השנה לא הזמינו.
מה עשיתי? התחלתי ללחוץ לייק ללקוחות שהזמינו אותי בעצמאות שעבר,
שיזכרו אותי על הדרך, מה קרה?
אני גם לוחצת לייק לאנשים במעמד חברתי יותר גבוה ממני, אנשים שאני רוצה להתקרב אליהם.
אגב, בקבוצות, תגובה של מנהל הקבוצה מקבלת קצת יותר לייקים. התחנפות אולי?
בקיצור, המניע חסוי, התחושה נעימה.
זה הפך לתחרות, למי יש יותר לייקים? מי פופולארי?
זה כמו מחיאות כפיים, אם לא קיבלת מספיק, יש מצב שתמחק את הפוסט.
יש כאלה ש-קונים לייקים. למה? כי זו חותמת, הוכחה שאתה מצליח.
פעם לא היה פייסבוק. היה לי ביטחון עצמי כי אמא אמרה לי ''את מוכשרת''.
אבל היום ילדים גדלים על הלייק. "איך אני יודע את הערך שלי? לפי כמה לייקים קיבלתי".
בעייתי משהו, לא?
בגלל שזו דרך לקבל תשומת לב, לפעמים אנחנו זונות לייקים.
מי לא ערך את הפוסט בשביל לרצות את הסביבה?
הלייק עונה על צורך כבני אדם להיראות, שהמסר שלנו נשמע. שמישהו יכיר בנו, יגיב לנו.
לפעמים חשוב לנו שרק מישהו ספציפי יעשה לייק, נכון? אם הוא לא עשה, אנחנו תמיד נישאר מסוקרנים למה, אבל לא נשאל אותו, מה, אנחנו לא פאתט... ;)
---
''אלמוני נפטר, ההלוויה תתקיים...'' – 70 לייקים. לייק שהוא מת? לא.
אז המציאו גם רגשות ללייק (לב, פרצוף בוכה...). עוד כפתורים מיידיים לעצלנים שלא מגיבים.
הבחנתי בתופעה מעניינת – אני מעלה פוסט, רואה שיש לייקים ומרוצה.
מי אהב את הפוסט? הספרית, הירקן, השכנה... אבל אם אני נתקלת באנשים האלה בסופר,
יש מצב שאני מסתתרת. אין לי כוח לשיחות חולין.
כלומר אני רוצה את הנוכחות הווירטואלית שלהם יותר מהמציאות.
עוד תופעה מעניינת – לייק זה כמו אסמס. עד האסמסים, היינו צריכים לדבר בטלפון, להסתכן, להוריד הגנות, לחשוב על מה לדבר. אסמס מצריך פחות אנרגיה, וכך גם הלייק שלא מחייב תגובה.
יש לכם תובנה להוסיף? דברו אלי בתגובות, עזבו אתכם מלייק.
Comments