• חלי מועלם

לבנון שלי

לבנון שלי, רציתי שתדעי שאני חושבת עלייך כל הזמן.

כשטורקים חזק את הדלת, כשמרתיחים מים והקומקום שורק. כשעומדים בצפירה, גם בזיכרון וגם בשואה. כשאני רואה קשת לבנה בשמיים. כשמפעילים כריזה בנתב״ג או בספרייה. כשעוברים לידי בכביש אופנועים. אוי האופנועים. בפורים. ביום העצמאות.

כשמדברים על 2000 ועל 2006, כשאני שומעת את ״מחר אני בבית״ של אתניקס. כשאני נזכרת בבגרות במתמטיקה. וביום הולדת של נופר, ושל מתן. בעצם ביום הולדת של כולם. ותמיד, אבל תמיד, בחלומות. ורציתי שתדעי שאני לוקחת אותך איתי לכל מקום. עשית איתי צבא, כשטיפסתי בטלטולית לעבר הנקודה הכי קרובה אלייך, וראיתי מרחוק כמה את קרובה. ליווית אותי בהוסטל בריו, ברעש של פיצוץ שהזכיר לי אותך כל כך, שפשוט התיישבתי על הרצפה באמצע הוסטל הומה אדם ופרצתי בבכי היסטרי שנרגע רק כשאמרו לי- ״חלי, את זוכרת שאת בברזיל?״. אחר כך באוניברסיטה, באת איתי לספרייה, וראית איך אני חוטפת מיני התקף חרדה כל פעם שמפעילים את מערכת הכריזה, ובאינסטינקט לוקחת את הדברים שלי ובורחת החוצה. וכשהגיעו טילים למרכז, בזמן שכולם ישבו בברים או בתי קפה והמשיכו בשגרת חייהם ללא הפרעה, חשבתי רק עלייך כשנשכבתי על הרצפה במסדרון הפנימי בתנוחת עובר בדירה בגבעתיים, והתקשרתי לאמא שתבוא לקחת אותי הביתה.

ורציתי שתדעי שהרבה כבר לא זוכרים אותך. כבר שנים שלא מדברים על גדר- מדברים על מחסומים. ואין כבר קטיושות, יש קסאמים. ממ״דים במקום מקלטים, דרומיים במקום צפוניים. כבר לא מדברים על מארון א-ראס, בינת ג׳בל, ליטני וסלוקי. וכששואלים אותי מאיפה אני במקור ושומעים קריית שמונה, כבר לא אומרים ״העיר של הקטיושות״. עכשיו זו העיר של עדן בן זקן או של ההיא שמשעממת את ביבי.

ואת יודעת משהו, לבנון שלי? שכשבחדר קטן במרכז תל אביב אישה ישבה מולי ובישרה לי שאני סובלת מפוסט טראומה (אמנם קלה, but still...) בגללך, צחקתי לה בפרצוף. פוסט טראומה? אמרתי לה בזלזול מופגן. את לא חושבת שאת קצת קיצונית? פוסט טראומה זה של גיבורים. אני סתם ילדה פחדנית, שגדלה עם רעש רקע של שריקה ופיצוץ של טיל, שתירגלה ירידה למקלטים יותר מתרגילים במתמטיקה, שלמדה להבדיל בין רעש של קטיושה לזה של נ״ט, שידעה שכשהשכנה מלמעלה צועקת ״בני״ בהיסטריה, זה אומר שצריך להיכנס לחדר ביטחון, שהתרגלה לישון עם אחים שלה בספפה נפתחת כל לילה שלישי בשבוע, שקינאה בילדים שהולכים למקלטים ציבוריים כי אליהם מגיעים זמרים מפורסמים, שזכרה במשך שנים את כל השמות של החיילים שנפלו ביולי-אוגוסט של אז. איפה גיבורים ואיפה אני? לבנון שלי, רציתי שתדעי שאני

אף פעם לא אשכח אותך.


תרגישו חופשיים ליצור איתנו קשר באמצעות המייל או הווטסאפ שלנו: 055-9384488    אבל אפשר גם באמצעות הטופס:

0
  • טלגרם
  • ווטסאפ
  • Google Play Social Icon
  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram
  • Grey Facebook Icon

כל הזכויות שמורות ל"מה הלו"ז" ©2018