לא כל מי שלמד ביסודי את אותיות הא'-ב', את המילים ואת משמעויותיהן יודע לכתוב.
כתיבה היא מקצוע ואומנות, וכשהיא נעשית בצורה נכונה היא גם כלי עוצמתי להעברת מסרים. הבדיקה האם טקסט קולע או לא היא די פשוטה - ולא, היא לא קשורה למדד הלייקים. אפשר להשוות את זה לחץ שכיוונת למטרה:
האם החץ/טקסט הגיע למקום אליו רצית ככותב שהוא יגיע? מהן המילים שלדעתך הקורא יאמר אם יצטרך לכתוב ביקורת על הטקסט שלך? אם במבחן הקורא אלה באמת המילים שהוא אמר (הוא יכול לומר אותן בהסכמה או בכעס - זה לא משנה...) אז קלעת למטרה.
היוצא מכך הוא שכלל ראשון בכתיבה הוא הבחירה לאן אתה רוצה להגיע ולאן אתה מכוון. נורא טרנדי היום להשאיר טקסט כל כך פתוח לפרשנות של הקורא, שגורם לי לתהות למה התכוון המשורר והאם ייתכן שהוא פשוט נרדם על המקלדת...
כשזה טקסט מולחן זה עוד איכשהו עובר - כי גם המנגינה מכילה מסר, אבל בטקסט שעומד בפני עצמו אין מנוס מלהגדיר מטרה. זה לא אומר שאתה כופה על הקורא את הלך מחשבתך אלא להיפך. כשאתה משוחרר לחרוץ דעה גם הוא ירגיש משוחרר לחרוץ דעה בתורו. זאת כמובן בתנאי שאתה מכיר בכך שהדעה שלך היא רק דעה...
וזה מוביל ל: אל תאלץ את הקורא להרגיש דברים! עבור אנשים כותבים אין כמו לגלות שמה שהתעורר אצל הקורא בעקבות מה שכתבת הוא בדיוק מה שהתכוונת לעורר, אבל אי אפשר לאלץ את זה - תצטרך ליצור את זה.
זו בדיוק הנקודה שבה הרבה כותבים נופלים – הם לא מספיק בטוחים בעצמם/מתעצלים ומנסים "לרמוז" לקורא מה הוא אמור להרגיש...
לא כיף שבמקום להצחיק את הקורא הטקסט גורם לו לחשוב לעצמו: "כאן הכותב התכוון להצחיק"...
או המקרה היותר גרוע – טקסט שמצוין בו שהדמות X צחקה (אז תדעו לכם הקוראים שיש כאן משהו מצחיק). זה בעיקר גורם לקורא לחשוב שיש לדמות מזל שהיא, בניגוד אליו, קיבלה טקסט מצחיק לקריאה...
כי גם אם תמלא חדר שלם בסמיילים זה לא בהכרח יגרום לך להיות שמח (ניסיתי), ואפילו לראות אנשים נהנים עדיין לא ייצר אצלך תחושה של הנאה. לכן אם הדמות בספרו של פלוני אלמוני צחקה מבדיחה טובה זה רק גורם לי לחשוב שפלוני אלמוני התעצל לחשוב על בדיחה טובה שגם אני אהנה ממנה. אין מנוס מהעבודה הקשה של לחשוב על בדיחה. ובכלל להעביר תחושות זו עבודה...
אז איך מעוררים אצל הקורא דברים? אחד הפטנטים הכי טובים הוא המחשה. מה ההרגשה שעולה ממשפט כמו: "שפכו עליו דלי מים קרים"? משפט כזה ישר מעלה תמונה, שיכולה להשתנות לפי הסיטואציה והלך הרוח - ובכל מקרה יש תמונה והעין נתפסת למשפטים האלה. לא כדאי לוותר על המחשות, אלא אם כן הן ממש לא קשורות כמובן.
דבר נוסף, שקשור גם לכתיבה קומית הוא להיות ספציפיים. אם, כאמור - אתם רוצים להצחיק: כתבו בדיחה ספציפית. יכול להיות שהיא לא תהיה מצחיקה אבל יש סיכוי שהיא כן, וזו בטח דרך יותר טובה מאשר לכתוב שדמות מסוימת צחקה כי הבדיחה הייתה כל-כך מצחיקה. רעיון נוסף הוא: תנו שמות. זוכרים את הטרנד הזה של "תהיה חכם, תהיה יוסף"? אז במקום לכתוב "יש אנשים שמבינים שלא צריך... תלמדו מהם כי האנשים האלה חכמים" – מביאים לנו את יוסף. להיות "כמו יוסף" יותר יפעיל משהו אצל הקורא מאשר להיות "כמו האנשים החכמים האלה" הלא ספציפיים.
אבל לא רק עבודה קשה יש בכתיבה אלא גם אומץ. אל תהיה "חמודי" כזה, וגם לא להגזים עם הפוליטיקלי. כתוב את הדעה שלך בלי להתנצל. הדעה שלך כפי שמובעת בכתיבה היא החלק שלך בלבד - זה לא דבר שהקורא אמור להחליט או להתערב בו... בתורו הוא גם יחליט ויחרוץ דעתו אבל לא בשלב הכתיבה. דבר נוסף - כל הדעות כבר נאמרו, אז השאלה היחידה היא רק איך אומרים אותן. זה שיש לטקסט מסר (ותמיד יש מסר) לא אומר "להאכיל בכפית" עם המסר.
ובאותו עניין – הימנע מהקדמות לטקסטים. משפטים כמו "אני בדרך כלל לא מדבר על דברים כאלה" או "חשבתי שלמה לא לפרסם אם זה עוזר גם לי וגם לאחרים", ושאר התנצלויות מעין אלה רק נועדו להוציא אתכם טוב. טקסט שמפורסם מיועד לכל אורכו לקורא(!), ואם אתה חושב שהוא לא מוציא אותך טוב - פשוט אל תפרסם.
העניין הבא הוא אחידות. לכו לאורך כל הדרך עם הרעיון, גם אם הוא לא מקובל על כולם. אל "תתחמקו" ממנו לרעיונות אחרים - שאם בכלל הם בכלל מספיק בשלים כשלעצמם אז מוטב לחלק אותם לכמה טקסטים שונים ולא "לדחוף" יותר מדי. עדיף רעיון אחד טוב שמועבר בכל מילה ומילה מאשר הרבה רעיונות... פחות.
Comentários