בעיירה נידחת בקובה בשנת 2013 התחלתי לאבחן תסמינים אצל דוקטור גוגל. מאז פיתחתי יכולת אבחנה עצמית ברמה הגבוהה ביותר: כל כאב ראש הוא סרטן, כל כאב עיניים הוא עיוורון וכל כאב בטן- היריון. כן, אני, שהבנתה ברפואה מערבית מסתכם בטלפון לאימא שעובדת בקופת חולים וכל קשר בינה לבין הבנת נפש האדם מסתכם בארבעה קורסים באוניברסיטה, גוזרת דיני סכיזופרניה והפרעות אישיות על בסיס שבועי.
אז נכון, ברוב המקרים אני טועה. אבל השבוע, כשחיפשתי נואשות פתרון לתסבוכת המופלאה שהיא אני, פתאום היא נגלתה אליי. גוגל קבע, ולי לא נותר אלא להנהן בהסכמה: אני סובלת, אפילו מאוד, מתסמונת המתחזה.
שואלים את עצמכם האם זה אומר שיש לי אחות תאומה מרשעת שציוותה עליי להתחלף בחיים כדי שתוכל לברוח עם המאהב העשיר שלה? או שמא אני מעמידה פני עיוורת/נכה ומשקרת לאנשים כדי שיתנו לי כסף ויספרו על השקרים שלי בתוכנית של חיים אתגר?
את יכולת המשחק הזאת, למרבה הצער, לא הספקתי לרכוש בשיעורי תיאטרון בכיתה ו', אז הנה ההסבר האמיתי, כפי שמוצג במקור המידע האמין והמוסמך ביותר ברשת, ויקיפדיה:
"אנשים החווים את תסמונת המתחזה או (סינדרום המתחזה), אינם מסוגלים להפנים את הישגיהם ויכולותיהם. הם משוכנעים שהם אינם ראויים להישגים אלה, ודוחים כל ראיה או הוכחה חיצוניים להישגים, בטענה שמדובר במזל, תזמון, או הטעיה מוצלחת מצידם. הסינדרום מלווה בחשש ש"המסכה תיקרע" והמתחזה ייחשף."
החשש היחיד לכך שיתכן שמדובר באבחנה שגויה היה שהתסמונת מיוחסת בעיקר לנשים בעלות קריירה מצליחה. בדיוק אני. חוץ מהחלק של המצליחה. או של הקריירה. אבל כל מי שמכיר אותי יודע ללא צל של ספק שאני אישה. זה מספיק טוב אחת מתוך שלושה? וחשוב מכך, התסמונת נפוצה בעיקר בקרב ילדים או מבוגרים שסומנו כמחוננים או בעלי פוטנציאל. ואני? אני *מלכת הפוטנציאל*. פעם אפילו הייתי בעלת פוטנציאל להיות מחוננת!
בעלת פוטנציאל. צמד המילים שליווה אותי בכל שנותיי. מהגן, דרך התעודה בכיתה ב', ועד 120.
אז בילדות הייתי בעלת פוטנציאל להיות הכי יפה (איזה ילדה שמנה לא שמעה את שילוב המילים האכזרי ביותר בשפה העברית- "אם רק תרדי במשקל את תהיי מהממת! חבל, יש לך דווקא פנים יפות"), הכי 'מקובלת' (אם אהיה יפה, או במילים אחרות: רזה) והכי חכמה (אם אפסיק לחלום על היום שבו אהיה רזה ואתרכז במתמטיקה). בצבא הייתה בעלת פוטנציאל להיות החיילת הכי טובה (אם הייתי מסוגלת לרוץ יותר משנייה), והכי אהובה (אם לא הייתי מתביישת לפתוח בשיחה כי אף אחד לא אוהב בחורה שמנה).
ואז, בגיל 20, כשהגעתי
סוף סוף ל"להיות רזה" (או לפחות כבר לא ממש שמנה), נולדה התסמונת והפכתי למתחזה. כי אני, אני *בעלת פוטנציאל*. לא רזה. לא יפה. לא חכמה. לא אהובה. כי ככה זה, גם אם תספרי לעצמך את השקר הכי מגוחך עלייך, אם תאמיני בו- בסוף הוא יהפוך למציאות שלא תוכלי להשתחרר ממנה.
אם מה אם השלתי קילוגרמים כמשקלה של אישה ממוצעת? או שהייתי מצטיינת דיקאן באוניברסיטה? או שאני הכי מצחיקה? או שמבכים את עזיבתי כשאני מחליפה מקומות עבודה? אני בסך הכל בעלת פוטנציאל. מתחזה.
ועם הזמן הכרתי עוד מתחזות.
בנות שלא רואות בפנים את מה שכולם רואים מבחוץ. שרוצות לממש את הפוטנציאל שלהן אבל מסתתרות מאחורי תירוץ ועוד תירוץ. שמחזיקות בקרבן עולם שלם של רעיונות, מחשבות ופעולות, אבל כשצריך להוציא אותם לפועל השפתיים, הידיים והרגליים משתתקות. אלו שצריכות רק "עוד קצת ידע" או "עוד קצת ניסיון", רק אנגלית טובה יותר, או ללמוד לכתוב קוד או לקדוח בקירות. היפות האלו, שצריכות רק עוד קצת נפח בשפתיים, רק חמש קילו פחות, רק עשרה סנטימטרים יותר.
שרוצות להתעורר כל בוקר ולכבוש את העולם, אבל כשהשעון מצלצל הן נכנסות עמוק מתחת לפוך. הכי כיף מתחת לפוך. חם ונעים שם, ובעיקר לא רואים. לא רואים אותך ואת יכולה להיות כל מי שחלמת תמיד.
קומי.
댓글