• Karin Dubinsky

750 זובי, במיוחד בשבילי

* הפוסט הבא הוא הומוריסטי בלבד! חוץ מהעובדה שהוא רציני לגמרי. אבל הומוריסטי!!


מזמן לא השתמשתי במילה הזו, ולדעתי היא מעבירה את המצב כרגע בצורה די משכנעת. זובי! לרגע, מענק של 750 ש"ח לאדם נראה די אמין, ובמיוחד לאנשים לא נשואים, ועוד מובטלים. היות ואני שייכת למעגל הזה, לתומי חשבתי שאקבל עוד משהו חוץ מהפרוטות של האבטלה שגם ככה עומדת להיגמר והשעון מתקתק, תיק תוק! תמצאי עבודה או שתמותי. כמו הספר ההוא של "צמרמורת", זוכרים? Tik Tok! You Die! איפה הגיפים על צמרמורת? אהה, הנה הכלב הזה שעשה לי סיוטים בלילה בערוץ הילדים:

אז עוד לא מתתי (למזלי) ועוד לא מצאתי עבודה (פחות למזלי). מזל שיש לי את הכתיבה, אחרת הייתי משתגעת. גם עוד לא ביררתי עם מלאך המוות (ביטוח לאומי) האם מאריכים את האבטלה עד אוגוסט, כדי שיאריכו לי את ההליכה לגרדום ולפחות זה יידחה מעט. אבל איבדתי את הקוד הסודי אז אין לי קוד סודי טלפוני ואני צריכה לדחות גם את זה. אי אפשר לבטל את הקוד הסודי בגלל הקורונה? אין לי כוח. אז לא הבאתי ילדים ולא התחתנתי בגילי המופלג, 32. וחצי. טוב, יותר מחצי, בסדר? אז בגלל זה, אני לא יכולה לקבל תוספת כסף? נדמה שכדאי להביא ילד במדינה הזאת רק כדי לקבל עליו כסף. זה מדהים! הלו, לא רק למשפחות יש הוצאות, גם לנו יש. למה לאף אחד אין מספיק מוח כדי להבין את זה?


מה שעוד יותר מדהים זה שלא מכירים בכלב כהוצאה כמו על ילד, הרי כלב זו אכן הוצאה שאמורה להיות מוכרת גם במס. כשאני מביטה בכלבה שלי דורשת ליטוף בבטן החמה, השעירה והרכה שלה, אני מוצאת את עצמי עם מעט קנאה. לא בגלל הבטן השעירה, שלא יהיה ספק. אמנם עם אינטליגנציה של ילד בן שלוש, אבל למי אכפת? אין לה דאגות מכלום! איפה הימים שהייתי דואגת איך הצמה שלי תצא בדרך לבית הספר? שהילד שאני מחבבת יגיד לי שהוא "מסמפט" אותי, שאני אקבל חוברת לימודים חדשה ואעשה רק חצי ממנה? שאני לא אפסיד את כל הפוגים בהפסקה?

מרוב הדאגות, כבר חשבתי לקנות יומן יפה (עם חד קרן נוצץ כדי שיהיה נחמד) ולכתוב את כל הדאגות שלי בו. אבל... אני חוששת שייגמר המקום. יש פשוט יותר מדי דאגות בציפייה לעתיד לא ידוע, גם מבחינה אישית וגם מבחינה כלכלית. כשהחלטתי לבקר היום את הים בתל אביב, ובהיתי באנשים שנמצאים שם, שלמרבה הפתעתי, גם בשעות מוקדמות היו לא מעט; כמה עצוב זה שצריך לנצל את הדברים כמה שיותר כי עוד מעט ייקחו לנו אותם, כמו סוכריה שנותנים ואז לוקחים בחצי. במעט הזמן שביליתי שם, הדאגות השתתקו. אני חושבת שזה המקום היחיד בו המחשבות שותקות, וזה היה מאוד נחמד בהתחשב בתקופה האחרונה בה המחשבות רצות נונסטופ. מצטערת מוח, היה כיף אבל הפסקתי לראות היאבקות כבר מזמן וזה מתיש לעבור מרגש אחד לרגש אחר.


עם החומות הישנות שאני מפוררת, חומות חדשות נוצרות. אני מגלה על עצמי דברים חדשים, וגם אם לא אקבל עוד כסף מהמדינה - אסתדר. נראה לי. והיי, אולי אצליח למצוא גם עבודה נחמדה. אם יש משהו אחד שהבנתי בתקופת הקורונה, זה שצריך לנצל את הזמן וליהנות כמה שיותר, ולא לקחת שום דבר כמובן מאליו - כל בילוי ושמחה זה נכס. כשחסר לך משהו - אז אתה תרצה אותו הכי הרבה. אין ספק שכרגע שופינג זה דבר שעוזר, ויוצא שאני מוציאה כסף יותר מאשר מכניסה - אבל נמאס לי להתחשבן על כל דבר. בא לי ליהנות קצת. וכמה באמת אפשר ליהנות בתקופה הזאת, שגם כשיוצאים, לא באמת יוצאים? זובי, אני רוצה ליהנות ולהפסיק לחשוב :)

אז צאו מהבית כל עוד אתם יכולים, ותקנו לעצמכם מנת פלאפל, כי זה מה שיחלקו לנו ולזה כן יש לנו תקציב. אבל לא סתם פלאפל, עם חומוס, קצת טחינה, והכי חשוב - צ'יפס! כי אנחנו שמנים.


  • בסיום כתיבת פוסט זה, הכותבת הלכה להוציא טילון טבעוני מהפריזר ולאכול אותו בהנאה. למה? כי אני שמנה! ביום שלא יהיה לי כסף לקניית ארטיק, אני אבין שאני בבעיה.

תרגישו חופשיים ליצור איתנו קשר באמצעות המייל או הווטסאפ שלנו: 0559384488 אבל אפשר גם באמצעות הטופס:

0
  • טלגרם
  • ווטסאפ
  • Google Play Social Icon
  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram
  • Grey Facebook Icon

כל הזכויות שמורות ל"מה הלו"ז" ©2018