ווירדו זה כיף - טים ברטון זה אגדה

את טים ברטון הכרתי לראשונה דרך "המספריים של אדוארד" בו צפיתי בצעירותי. מיותר לציין עד כמה הסרט באמת השפיע עליי - לטוב ולרע. לטוב: למדתי ששונה זה לא בהכרח דבר רע; שגם לאנשים חריגים יש רגשות. הרע: זה העציב אותי. מאוד. לא הצלחתי להבין למה מתייחסים לאדוארד ככה, והבנתי שמקומו לא בין "הנורמלים". ובעצם, זה לא כזה רע כמו שחושבים. כי מי רוצה להיות נורמלי? פיהוק, בורינג. אדוארד הוא דמות שמייצג את ברטון ובעצם הרבה מאיתנו - האאוטקסט המושלם שאף פעם לא מצא את מקומו בעולם ותמיד מרגיש לא שייך. אמנם בסרט זה מאוד מוקצן עם ידיי מספריים מופלאות, והצבעים של העיירה עצמה, שרחוקה מאוד מלהיות נורמלית ובעצם ביזארית יותר מאדוארד עצמו, או הגאון שיצר אותו (וינסנט פרייס, אשף האימה, בתפקידו האחרון). הדמות של אדוארד כל כך מרגשת, כל כך מקסימה, כל כך עדינה ושברירית יותר מכל אדם אחר מסביבו, ודווקא הוא השנוא על כולם? זה רק מראה עד כמה העולם באמת מעוות, וזה אגב, ממש לא רחוק מהמציאות כפי שידוע לנו.

תמיד מלמדים אותנו שבנות אוהבות ורוד ובנים כחול. ואם בא לי לאהוב כחול? ואם בא לי לאהוב גם ורוד וגם כחול? הרי יש מספיק צבעים לכולם! ואם בא לי לשחק בלגו וגם בברבי? התפקידים מאוד מוגדרים בתור ילדים, אבל בתור מבוגרים זה די מתגבש. בתור ילדה, מעולם לא חשבתי שהתחביבים שלי יכללו דברים "לא נשיים" במיוחד. אין לי בעיה עם דברים נשיים כמו שופינג, ציפורניים, שיער, בדיוק ההפך - אני נהנית מהם מאוד והם חלק בלתי נפרד ממני. במשך זמן רב הלקיתי את עצמי על כך שאני לא "בת" מספיק, גם עם תגובות חיצוניות, ועם הזמן הבנתי שזה חלק ממני וזו אני, ומי שלא מוצא חן בעיניו, כנראה לא ראוי מספיק להיות חלק מחיי ה-"נורמלים".

מאז, אני כבר בת 32, אוהבת גם ורוד, גם כחול, גם שחור, גם לבן. אפשר ליהנות מכל העולמות, וזה הכי כיף! אותו הדבר לגבי טים ברטון - למה ללכת באותו הקו של האנימציה לאורך השנים, כשאפשר לעשות משהו מטריד, אבל שונה? אפל, אבל מקסים? קודר אבל מרענן! זוהי ההגדרה המושלמת לסרטיו של ברטון. גם אם יש סרטים שהם פחות "אפלים וחשוכים", עדיין יהיו אלמנטים שיסגירו את הבמאי המפורסם.

האביר על הסוס השחור

בסרטי "באטמן" שלו מ-1989 ו-1992, ניכרת האפילה באופן אבסולוטי. סרטי באטמן מעולם לא היו אפלים כל כך, ונראים כאילו לקוחים מקומיקס בו זמנית. עם הקאסט המושלם, ומישל פייפר אחת שאין עוד כמוה - אין ספק שאלו הסרטים הטובים ביותר של באטמן, למרות שסרטיו של נולאן - כבודם מונח במקומם, האהובים עליי הם כמובן "באטמן מתחיל" ו-"האביר האפל".

חיפושי... ששש, אסור להגיד

ביטלג'וס הוא סרט נוסף שמראה את השיגעון בתוך מוחו של ברטון. עם שלל יצורים מוזרים ומטרידים, וינונה אחת שנראית כאילו נלקחה הישר מ-"משפחת אדמס", ומייקל קיטון בדיוק לפני ששיחק כבאטמן בתור אחד מהתפקידים הכי טובים שלו, לטעמי, ושהוציאו ממנו את הטוב ביותר בתור הנבל הקריפי - ביטלג'וס.

למה חג המולד כשאפשר חג טים ברטון?

"סיוט בחג המולד" הוא סרט יחיד מאין כמותו, כי פשוט מאוד, אין עוד אחד כמוהו. חג המולד הוא אחד החגים הכי קסומים שיש, ויוצא לנו לצפות בו מזוית שונה לחלוטין, בתוך מוחו של ברטון ודני אלפמן עם שירים שייזכרו כקלאסיקות וג'ק סקלטון שהפך כבר לאייקון עם השנים. אני אישית מעדיפה יותר את "האלווין" מאשר את חג המולד אבל למה לא לשלב בין השניים? :)

ג'וני דפ בתור אישה

אם אפשר להביא את חברנו הטוב ג'וני לסרט, ועוד שיתחפש לאישה, מה טוב? בסרט "אד ווד", המגולל את עלילות במאי ה-"בי-מוביז" אם אפילו אפשר לקרוא לו כך (יותר D מוביז אבל נפרגן לו) בשם אד ווד, שמנסה בכל מחיר להפוך לבמאי מצליח בז'אנר האימה, ונדמה שאפילו מצליח לכמה רגעים בודדים. כמובן שזו לא באמת הצלחה והסרטים שלו ממש גרועים וכשלים, אבל חייבים לתת לו קרדיט על ההתמדה. אהה, בנוסף, הוא אהב להתלבש כמו אישה. נחמד לו.

אביר בלי ראש

אם כבר דיברנו על אביר אפל אחד, חשוב מאוד להזכיר גם את האביר האפל השני - הלוא הוא "הפרש חסר הראש" מ-Sleepy Hollow. ללא ספק אחד מסרטיו הטובים ביותר של ברטון, וגם הקודרים ביותר, עם פרש חסר ראש שמטיל אימה על עיירה קטנה. היה ונשאר אחד הסרטים האהובים עליי ביותר מאז גיל מאוד צעיר.

למה תמיד כשיש כלבים בסרטים יש גם בצל סגול ליד?!

אוף, נכון שגם אתם שונאים את זה? דמעה, ועוד דמעה, זה פשוט לא פייר!

בסרט הזה טים ברטון הצליח להרוג אותי סופית. אם יש משהו שאני לא יכולה לעמוד בפניו, גם אם זו אנימציה - זה כלבים. ובטח מוות של אחד מהם. בסרט המדהים "פרנקנוויני", כשמו כן הוא - הדמות הראשית נאלצת להתמודד עם מוות מפתיע של החבר הכי טוב שלה, ובמקום לקבור אותו, ובכן.. פרנקנשטיין, בלה בלה. כמובן שהתוצאות לא רצויות. וכמו שלמדנו בהרבה סרטים כולל סרטי ברטון, העצוב הוא ש.. What is dead should stay dead. סרט מקסים, מרגש ופשוט נכנס לתוך הנשמה. אוף, אבל למה!

שוקולד זה טעים ומסתבר גם קטלני

כמו שלמדנו מהסרט "צ'ארלי בממלכת השוקולד", לא כל השוקולד טעים ולא כל הנוצץ זהב. ג'וני דפ חוזר לגלם את ווילי וונקה, עוד דמות ביזארית ושנויה במחלוקת, בחידוש לסרט מ-1971 (ומבוסס על הנובלה מ-1964). בעוד שהילדים מטיילים לתומם במפעל הטעים והמגרה, אנחנו נשאבים לתוך טריפ צבעוני הזוי ביותר. בין לבין, אהבתי את המסר שאתה צריך להסתפק במה שיש לך, והחיים יכולים להפתיע אותך ברגע הכי לא צפוי. בגיפ: אחד המימים הכי מפורסמים בהיסטוריה, שלקוחים דווקא מהסרט הישן יותר.

היישר לתוך מאורת הארנב.. אימא'לה!

לא הפתיע אותי שטים ברטון לקח על עצמו את הסיפור "אליס בארץ הפלאות" והפך אותו למשהו משלו. אחרי הכל, לואיס קרול היה ווירדו לא פחות מברטון ונדמה שהשניים משתלבים בצורה מושלמת. שוב ג'וני דפ באחד מתפקידיו המגניבים ביותר ככובען המטורף, יחד עם קאסט משוגע והלנה בונהאם קרטר אחת שנראית.. נמוכה יותר מתמיד. סרט לא רע בכלל, אבל אני עדיין מעדיפה את המשחקים של American Mc'gees, שבאופן מוזר היו הרבה יותר אפלים ומטרידים מהסרט.

קופים הם חמודים.. או שלא?

צפיתי לאחרונה שוב בסרט "כוכב הקופים" של ברטון מ-2001, והתלהבתי למצוא שם לא מעט שחקנים מוכרים. האם התלהבתי מכך שמארק וולברג בתפקיד הראשי והמייגע? לא. מעולם לא נהניתי ממנו בתור שחקן, ובטח שלא בתוך סרט כזה. הלנה בונאם קרטר בתור קופה, לא ידעתי מה לחשוב על זה אבל היא עושה עבודה טובה כרגיל. אהבתי את ההתחלה אבל אח"כ נדמה שזה נמרח יותר מדי עם דיאלוגים חסרי חשיבות. בהחלט לא מסרטיו הטובים ביותר של טים ברטון. הנושא מאוד חשוב, ותמיד מתחבר לי לנושא רווחת בעלי חיים, ועל כך שחיים של בעלי חיים לא פחותים מהחיים שלנו, וגם הם חלק מהעולם הזה. זה היה המסר המאוד ברור גם בסרטים החדשים יותר, Rise of The Planet of The Apes ו- Dawn of The Planet of The Apes. זה תמיד גרם לי לחשוב, מה היה קורה אם זה היה ההפך והחיות היו מתקוממות נגדנו? המחשבה עצמה, מאוד מטרידה. המשפט הזה, בו הקופים מדברים על בני האדם, היה בולט במיוחד:

אין ספק שיש לי עוד הרבה מה ללמוד על עולמו של הבמאי, ואולי אפילו להגשים חלום פעם ולהיות בתערוכה/תצוגה שלו בחו"ל, אבל לבינתיים אסתפק בסרטים ובספר המיוחד הזה, שמישהי מכרה בפייסבוק ורצתי בגשם עד תל אביב כדי להשיג אותו. ועד היום אני לא מתחרטת :) ספר עם הקדמה של ג'וני דפ, סיפורים על הבמאי וחומר מאחורי הקלעים על סרטיו. מרתק ביותר וחובה לכל מעריץ שלו.

עד לפעם הבאה!

קארין ♥