"באתי לדבר איתך שוב", בדיוק כמו בשיר. החשיכה היא כנראה חברתי הטובה ביותר, שתופסת את השמחה כשבויה שם בין הצללים ומדי פעם משחררת אותה ונותנת לה פור. הרי אי אפשר שחור בלי לבן או חושך בלי אור, כפי שניכר כ"כ טוב גם ב-"הארי פוטר" (מודה, אני מושפעת, גו גריפינדור) וכמובן בסרט המדהים של פיקסאר - Inside Out ("הקול בראש") - לעזאזל, איך המוח יכול להתמודד עם כ"כ הרבה מחשבות?! זה לפעמים יותר מדי סוריאליסטי. אני לא מתביישת להגיד שזה תמיד היה חלק ממני ובעצם חלק ניכר מאוד בחיי שהשפיע עליי גם בתור בוגרת. החשיכה הוסיפה בת דודה מטרידה מאוד בגיל יחסית מבוגר (אמצע שנות ה-20) - החרדה. סתם ככה, כי בא לה. עם החשיכה הצלחתי להתמודד, עם החרדה כנראה שקצת פחות. היא באה כמו טורנדו באמצע יום בהיר, חמקנית ומהירה עד כדי כך שפשוט אי אפשר לראות אותה - באמצע נסיעה לאילת, בלי קשר לכלום, במצב הרוח הכי שמח ושליו שלי. זה מאוד מרתק כשחושבים על זה.
לא ממש ידעתי למה קשה לי לנשום ומה קורה אצלי בגוף. רק אחרי זמן רב הבנתי שסבלתי התקף חרדה בעצם מכלום, שבא בדיליי של 10 שנים לערך. אי אפשר לאכול, אי אפשר לנשום, אי אפשר לדבר. רק בא לבכות וזה מרגיש כמו סוף העולם והכל נראה שחור. נשמע כיף לא? עוד מטאפורה מעניינת בהארי פוטר - הסוהרסנים, אני די בטוחה שהם מייצגים חרדה. כפי שציטטו שם היטב: "הם הגיעו בגלימה שחורה ונדמה שכל האושר עזב את העולם". בדיוק ככה זה מרגיש.
כל בן אדם שני בערך סובל מחרדה, או סוג של חרדה כלשהי בעולם. אני זוכרת שהלכתי לרופאה ורציתי לדעת במה מדובר, והיא אמרה לי: "אל תתרגשי מזה. כמעט כל האנשים לוקחים כדור נגד חרדה. זה ממש נפוץ". לא הבנתי איך זה אמור לנחם אותי, אבל מצד שני - כל עוד יש משהו שמקל, זה בסדר. מאז - התקפי החרדה עלו בהדרגה, תלוי בתקופות. מרגיש כאילו תקוע משהו בחזה והבכי עוזר, אבל מי רוצה לבכות? אם אגיד שלמדתי לחיות עם החברות הכי טובות שלי - אשקר. אני יודעת שהן שם וכנראה תמיד יהיו שם, ואני מנסה לקבל אותן אבל לחיות איתן זה כבר משהו אחר לחלוטין, ואולי האתגר הכי גדול בחיי. אז בנימה זו - תנשמו עמוק *נושמת* ותצללו איתי לכמה סרטים שאפשר להזדהות איתם במצבים אלו -
- "הכי טוב שיש - As Good As It Gets" - ג'ק ניקולסון מגלם בן אדם אנטיפט עם חרדות והפרעות כפייתיות שמשפיעות על כל הסביבה, במיוחד השכנים והמלצרית (הלן האנט) שסובלת ממנו כל פעם מחדש עד שהם מגלים אחד את השני והוא מצליח (קצת) להתגבר ולהשתנות. סרט מקסים ומרגש.
- "ברוכים הבאים לבית הבובות" - "Welcome to The Dollhouse" - וואו, מאיפה להתחיל? סרט לא פשוט לצפייה, דל תקציב ומאוד ריאליסטי על ילדה בעלת פיגור קל ובעיות חברתיות שעוברת גיהנום מחבריה לכיתה ומפנטזת על החבר החתיך של אח שלה, מקבלת את המציאות הלא פשוטה לפנים אבל ממשיכה הלאה ומרימה את הראש.
"בירדמן" - "Birdman" - את יצירת המופת הזו ראיתי בקולנוע ונהניתי מכל רגע. זה הפך להיות מסרט מוזר שאני לא מבינה לקליימקס רציני ופיצול אישיות מובהק; עם כמה כוכבים גדולים ואחד שכבר לא כ"כ גדול (מייקל קיטון) שעשה חתיכת קאמבק בשנים האחרונות וספציפית עם הסרט הזה , כמה אירוני - על אדם מזדקן שעבר את שיאו כמגלם "גיבור-על" בשם בירדמן, ומנסה למצוא את מקומו בחיים. הדמות עוקבת אחריו בכל מקום ונדמה שאין למוחו מנוחה אפילו לא לשנייה אחת, בין כל התסכולים, החרדות, הסבל, החרטות, והמחשבות - שהופכות להיות אובססיביות וכפייתיות עד כדי סכנה.
"אמריקן פסיכו" - "American Psycho" - גם כאן מדובר ביצירת מופת ובמרכזה כריסטיאן בייל המעולה, על ספק מציאות ספק דימיון - ורוצח סדרתי שלא יכול לשלוט בעצמו וחרד לגורלו ולגורל האנשים מסביבו. הסרט נוגע כמובן גם בחרדות, גם בסכיזופרניה, אובססיה, הזיות עד כדי שיגעון ואיבוד שליטה במציאות. לא לבעלי לב חלש.
"שמש נצחית בראש צלול" - "Eternal Sunshine of the Spotless Mind" - ג'ים קארי וקייט ווינסלט בסרט שתמיד היה לי מאוד לא ברור וכשראיתי אותו, בדיוק כשמו כן הוא - ראשי הפך לצלול יותר. כשמדובר על אהבה בלתי אפשרית ואדם אנטי-סוציאליסטי שחושב שפגש את האחת שלו, אבל זה הרבה יותר מסובך מכך. סרט מדהים ואחד במינו.