תמיד אמרת שאת לא מבינה את העולם הזה. אני לא הבנתי אותך. מה כל כך מסובך באיך שהוא עובד, חשבתי לעצמי. מה שקורה זה מה שצריך לקרות.
את חוזרת ואומרת "למה, למה היו צריכים לקחת אותו מאיתנו?". הרגשתי את הלב שלי נצבט כל כך חזק. כל מה שיכלתי לעשות זה לעטוף אותך בשתי זרועות ולא ללכת. להישאר שם, להקשיב לך ואולי לנסות להסביר לך מה את לא מבינה. תמיד היה קשה לך לתפוס את המציאות כמו שהיא.
הזמנים עוברים ודברים לא מתחברים לי, בשורות רעות מגיעות בטפטופים. ממש עינוי סיני. כזה שצופה מהצד לא מבין מה נורא כל כך. אבל כשהבשורות הן אלו שמטפטפות לך על הראש, אתה מרגיש שנפתח על פניך סכר. אחד עצום, כזה שאין לך סיכוי מולו ואתה לא מצליח לעצור את הזרימה של הסחף.
הייתי תמיד בטוח שזה בסדר. כל מה שקורה זה לגיטימי ובטוח יש איזה סיבה מצדיקה, משהו הגיוני שלא יתיר אותנו מתוסכלים וחסרי תקווה. האמנתי בנסים, שהפיה הטובה שלנו רק קצת מאכזבת. אבל לא שכחה אותנו.
בבת אחת הכל התנפץ. בלי שום התראה. אין שום פיה טובה ואין הסבר. הוא נעלם ואיננו לא ישוב.
אני מדליק נר, לזכרו. ולזכר ההבנה שלי על העולם.
