אתה יודע אני מכורה לאסור, לגברים עם טבעת, לסמים, לסיגריות בשרשרת, למקום הכי שבור.
אתה יודע מפחיד אותי שאתה ככה קרוב, מתעקש להישאר לישון, רוצה שיהיה לי טוב. אתה יודע, ככה זה, עברתי כמה דברים, הם מתומצתים לשורה, לפרטים יבשים. אני מרגישה כמו פיל, בחנות חרסינה של החיים, הכול נופל לי מהידיים, אני לא יודעת איך מפסיקים.
אתה יודע הרי כמה אני אוהבת לריב, להתפוצץ על מאתיים, לכוון ולהכאיב. אולי אתה לא יודע, אני מפחדת ממראות, לעמוד עירומה, לובשת רק קלישאות. אתה יודע העיניים שלי קטנות, אז אולי קשה קצת לראות, איך כל כך הרבה ימים, לא עלו בהן דמעות.
אני כבר לא מוצאת בעצמי שום דבר יפה, מלא מילים גדולות וכלום למעשה. פעם הלכתי לטיפול, היא אמרה שאני רגישה, היא לא ראתה אותי היום, קרה ואדישה.
אתה יודע, כבר נמאס לי להבין מה אני רוצה, כולם מסבירים לי איך לחיות, ואני צייתנית ומרצה. אתה מבין פשוט נמאס לי כל כך להרגיש אשמה. אני מכורה לאסור, לשבור, למסוכן, אני על קצה הגג של בניין. אני לא סופרמן ואין לי כוחות, אתה יודע אם תדחוף אותי אני אתרסק, ולא יעזרו כל המילים הגבוהות.
