הפוסט הבא מכיל ספויילרים לעונות 9-10 של "The Walking Dead".
אני אהיה הכי כנה שאפשר - כבר אין לי מושג מה קורה. חשבתי שהקורונה נגמרה, והופ, עוד מלא חולים חדשים. סליחה, "מקרים" כמו שד"ר יורם " זה רק שפעת" לס אומר בצורה כה נחרצת על גבי מסך הטלוויזיה. בעקבות הפוסט הקודם על חיפוש העבודה, הרי זה ברור שגם אם הקורונה באמת הייתה נגמרת, האפקט שאחרי גם ככה יישאר לעוד הרבה מאוד זמן, בין אם נרצה ובין אם לא. אז כרגע הכל מבולבל אצלי, ואצל עוד הרבה אחרים, ובצדק. זו תקופה מבלבלת למדי. ובין כל זה - אני בעצמי לעיתים מרגישה כמו מתה מהלכת. אני מרגישה כמו אחת מהסדרה, וזה גורם לי לחשוב עד כמה באמת הייתי מסתדרת בעולם דיסטופי עם מסיכה ריקנית על הפנים (אותה אני נאלצת ללבוש לפעמים גם בחיי היום יום, פיזית ומטאפוריקלי ספיקינג). אני חייבת לציין שזו לא סדרה קלה לצפייה. יש בה הרבה דברים מזעזעים ולא לבעלי לב חלש, אבל מכיוון שזו סדרה על מתים וזומבים, זה הגיוני ויש לקחת זאת בחשבון. גם ציינתי בעבר שבעיניי, זו הסדרה בעלת האפקטים/איפור הכי מרשימים שראיתי מזה הרבה מאוד זמן. אני רוצה להודות לקורונה ולאבטלה שפרצה בזמן כדי שאני אעשה בינג' מטורף של הסדרה (למרות שבינינו, גם אם לא היה קורונה, אם אני רוצה לצפות במשהו אני אפנה לזה זמן).
לאחר הביקורת שלי על "המתים המהלכים", איבדתי את עצמי בסדרה והייתי כבר בתחילת העונה התשיעית. הרגשתי קצת כמו זומבי, כיאה לכך. שום דבר כבר לא היה מעניין, אבל כשסדרה באמת מעניינת אותך ואתה צופה בכ"כ הרבה עונות שלה (10 זה לא מעט) אז אתה ממשיך לצפות כי חייבים להיות קטעים טובים, וזה תמיד קורה. גם פה זה לא היה שונה - היו קטעים מעולים והיו קטעים מעולים פחות. לאחר שניגן נכלא אחרי סאגת ה"מושיעים" (שלטעמי הייתה אחת המזעזעות והטובות בסדרה) הכל הלך לאיבוד. הדמויות, העלילה, נדמה ששום דבר לא הולך ישר. ואז, הגיעו המלחששים. סליחה, "הלוחשים". חבורת אנשים שהחליטו ללכת עם הזרם ועם המתים, עד כדי כך שהפכו להיות מתים בעצמם, גם מבפנים, עם מסיכות של זומבים ההולכים ביניהם בחשאי. כל אחד ודרכו, לא ככה? נעזוב את העובדה שכל אחד נראה כמו "לת'רפייס" קטן מהמנסרים מטקסס, זה לא גרם לי לאהוב אותם פחות. כל פעם שמופיעים נבלים חדשים בסדרה, במיוחד אם הם מגניבים (ולרוב הם כאלה) - אני מתלהבת, כי אז זה יוצר אנטגוניזם וכאוס. וכאוס יוצר עניין, כמו גם פרובוקציה. וזה טוב. ואת האמת? לדעתי הדרך שלהם, הזויה ככל שתהיה, הייתה הרבה יותר אפקטיבית. נכון שזה כיף לבנות עולם מחדש כמו שכל הקהילות עשו עד עכשיו, אבל כל פעם מופיע מישהו אחר שפשוט הורס להם את הבית. אז בתור צופה, אין לי מושג מה יותר עדיף. עוד יתרון של הסדרה - הנבלים ממש טובים, וכ"כ מגניבים שזה כואב!
הלוחשים לא היו זרים לי, סמנת'ה מורטון ("דוח מיוחד", "חיות הפלא והיכן למצוא אותן") המעולה שמשום מה מגלחת את ראשה לא מעט בתפקידים בתור אלפא; ריאן הרסט ("בייטס מוטל", "בני האנרכיה") בתפקיד בטא המגודל ובעל הזקן הבלתי נגמר. שניהם היו תוספת מדהימה לקאסט, ביחד עם דריל, ניגן וקרול שהחזיקו את העונה האחרונה על הכתפיים. מבין כל הדמויות, ניגן עבר דרך ארוכה מאוד מאז "המושיעים" והושיע את עצמו, במיוחד בכל הקטע עם אלפא. הוא הדמות הכי מורכבת והכי מפותחת, יחד עם יוג'ין שלא הפסיק להפתיע אותי לטובה (ובהתחלה סתם עלה לי על העצבים).
אין ספק שלטוב ולרע, זו סדרה שמסוגלת להתפתח גם עם פרקים פחות טובים עד סבירים ועד למצוינים (ועם שחקנים איכותיים לא פחות), ואני מחכה לראות מה יביאו לנו בהמשך ואילו דמויות מגניבות ייכנסו בתהליך. אני שמחה שנשאבתי לתוך הסדרה אחרי שכ"כ נמאס לי מהז'אנר וכבר לא יכלתי לראות זומבים מהלכים. פה הם הביאו משהו חדש לגמרי ועדיין מצליחים לחדש למעריצים וזה דבר מבורך. חומר על סוף העולם, במיוחד סוף העולם שכזה, גורם לך לחשוב: האם הייתי מצליח לשרוד בעולם כזה? האם הייתי מצליח לעשות את כל הדברים שהם עשו וראו על מנת לשרוד? האם הייתי מצליח לסלוח לבן אדם שעשה דברים נוראים ואנשים נהרגו בגללו? כל אלו שאלות מרתקות שהסדרה עונה עליהן ומציגה סיטואציות אנושיות מאוד ספיציפיות ומעניינות כאחד. ובוא נודה בזה - לפעמים כולנו מרגישים בדיוק כמוהם - היינו מעדיפים להיות ללא רגשות, מבלי להיחשף, להיפגע, ולהסתתר מאחורי מסיכה בין המונים מבלי שישימו לב אלינו. כי כל אחד צריך מדי פעם את הפינה שלו. אז מה רע בקצת סוף העולם עם אפצ'י ושיעול בצד?
"This is the end of the world. WE are the end of the world" - Alpha to Beta