הכי טובה בלברוח

אני לא זוכרת הרבה מהילדות שלי. משום מה הנפש שלי בחרה בשיטת ההדחקה הידועה. נשארו לי שתי חברות מתקופת בית הספר היסודי ועוד אחת מהחטיבה ולפעמים כשהן מדברות על השנים הללו אני מרגישה לא שייכת. לא זוכרת. ושלא תהיה אי הבנה- לא הייתה לי ילדות קשה. לא הייתי מלכת הכיתה אבל גם אף פעם לא הציקו לי וירדו לחיי. תמיד היו לי חברות ולא נשארתי אף פעם לבד בהפסקה. וול, כמעט אף פעם. אבל למען האמת, כשאני מסתכלת על התקופה הזו לאחור אני מבינה שהיחידה שלא קיבלה ולא אהבה אותי היא, כמה עצוב להודות, אני.

ומאחר שלעולם לא הצלחתי לקבל את עצמי, כל מה שרציתי לעשות הוא להיות מישהי אחרת ולמחוק את זאת הקיימת. אז זה מה שעשיתי. או לפחות ניסיתי.

זה התחיל בשינוי פיזי. נתתי רשות לרופא לחתוך ולקחת חתיכה ממני. ואז הפכתי משלמה לחצי חלי. וראיתי שאוהבים אותי יותר, והנה פתאום גם בנים מסתכלים. ואחד אומר שאני יפה. ואחד מנשק אותי. ואני קונה בגדים בברשקה ולא במתאים לי.

וכשהסתכלתי במראה לא זיהיתי את הקודמת מולי. או לפחות ניסיתי.

זה עבר לשינוי התנהגותי. התחלתי לעשות בדיוק הפוך ממה שנהגתי לעשות, וכך התחיל מסלול הבריחה שלי מהחיים. מעצמי. פחדתי לעשות משהו בלי ההורים שלי? אז לקחתי מזוודה ועברתי לגור בצד השני של המדינה, הכי רחוק מהבית שלי. הייתי ׳ילדה טובה׳ שלא יצאה לשום מקום בלילה? אז התחלתי לשתות, לעשות סמים ולצאת למועדונים. חשבתי שחברות הילדות שלי יהיו היחידות שאעז לדבר איתם כל החיים? אז עליתי על מטוס לבד לארגנטינה ובכוח התחלתי להכיר אנשים חדשים. חשבתי שלא אצליח בעבודות מכירתיות כי אני שקטה וביישנית? אז עליתי על מטוס והלכתי לעבוד בעגלות במקסיקו. וככה המשכתי. כל פעם שראיתי את הקודמת במראה ברחתי. או לפחות ניסיתי.

אבל תמיד חזרתי בחזרה. כי איך כתב אהוד מנור- אפילו בסוף העולם לא תוכל לברוח מעצמך. צודק. תאמינו לי, ליטרלי הייתי שם. אי אפשר.

אבל המשכתי לנסות. נכנסתי לאוניברסיטה וכיאה לזאת שעושה ההפך מהילדה שהייתה, עשיתי הכל חוץ מללמוד. את שעות השיעורים העברתי בעבודה, או בפייסבוק, או באסוס. כשהיו מבחנים או עבודות הגשה הייתי לומדת או עושה אותם לילה לפני באופן קבוע. עושה רק מועדי ב׳. כן, רק מועדי ב׳, כדי שלא תהיה לי שום אפשרות להיות הקודמת. וכששלחו לי מייל בסוף שנה ב׳ על כך שקיבלתי ״מצטיינת דקאן״ בכיתי. לא מאושר, מכעס. כעסתי שאני מצטיינת. כעסתי שמכירים בזה. כעסתי שעשו טקס ונתנו לי תעודה לתלות על הקיר כמו כל שנה בבית הספר. כעסתי שיש בי צד שזורק זין 95% מהזמן, אבל מה שמנצח בסוף זה הצד שלא יודע איך זה לא להיות הכי טובה בכל דבר.

והגיע שלב שהפסקתי לברוח. או לפחות ניסיתי.

למדתי שבין כל הרע שראיתי, היה גם ממש הרבה טוב. פתאום כשהתסכלתי בעיניים שלי במראה, ראיתי ילדה עצובה שרק רוצה מקום. וכשאת רואה ילדה עצובה, פתאום קשה לקלל ולשנוא אותה. פתאום עולה רצון לחבק אותה ולהגיד לה שזה בסדר להיות מי שאת. שהיא יפה גם אם מכנסיים במידה 36 לוחצים לה על הבטן. שהיא מוכשרת גם אם היא עוד לא מצאה את עבודת חייה. שרוצים להיות איתה כי היא מצחיקה, רגישה וחכמה, ולא כי לא נעים או כי עושים לה טובה. שהיא יכולה לסלוח לעצמה על זה שהיא לא מושלמת, או לא קרובה למושלמת, כי הגיע הזמן להבין שאף אחד לא.

אז התחלתי לאהוב את עצמי. או לפחות מנסה.