איפה הכרנו? בקומדיה רומנטית
כשנפגשנו זה היה ברור שנשנא אחד את השנייה. אין מצב שסתם לא היינו מסתדרים, אין מצב שסתם לא הייתה לנו דעה אחד על השני, כמו רוב האנשים שלא באמת מכירים – פשוט לא יכולנו לסבול אחד את השנייה.
לצערנו היינו מתראים כל הזמן. לא יכולנו להתעסק בשום דבר אחר, לא בעבודה ולא במשפחה אלא רק בלהוכיח לצד השני כמה הוא דפוק.
אני ניסיתי להראות לו שהוא היה יהיר מדי. רציתי להוכיח לו שהוא טועה. הוא מצידו היה חייב להוכיח לי שאני לא מבינה כלום על החיים, אבל זה רק בגלל שנשבר לו הלב והוא נהיה ציני. בכל פעם שהתווכחנו החברות שלי תמכו בי בלהט ואחר כך גם הציעו להיות שותפות בשלל מזימות שאמורות לגרום לו להיכנע. החברים שלו עשו בשבילו בדיוק את אותו דבר, רק שאצלם זה איכשהו יצא יותר גס.
אני והחברות שלי הגענו למסקנה שעלי לשתף איתו פעולה רק כדי להוכיח שהוא לא צודק. אך באורח פלא כשעשיתי מה שאמר זה עבד כמו קסם ושיפר את חיי. ישבתי מהורהרת בבית אבל מהר מאוד שכנעתי את עצמי שזה סתם, ושאני שונאת אותו. בשלב כלשהו קרתה לי תקלה כלשהי והוא התנהג בצורה אבירית, אבל עדיין הייתי גאה מדי מכדי לתת למשהו להתפתח. חיפשתי בקדחתנות סיבות להמשיך לשנוא אותו.
באותו זמן הוא היה כבר מאוהב עד מעל הראש וחברים שלו שנורא מתנגדים לחתונה בכללי שכנעו אותו שהמקרה שלי הוא אחר ומיוחד והדבר הכי טוב שהוא יכול לעשות לעצמו הוא לבחור בחתונה איתי ובמחויבות. אחר כך הגענו לסיטואציה אינטימית איכשהו, ואחרי שהיא נגמרה והמשכנו איש לדרכו. מישהו מאיתנו חזר ואמר לשני שהוא מעוניין בקשר רומנטי ארוך טווח.
בפעם הבאה שנפגשנו אחד מאיתנו סירב להצעה הרומנטית שהוצעה והאחר ברח לחו"ל כי אין מצב כזה אצלנו סתם לקבל סירוב ולהמשיך בחיים הרגילים שלך. השני רדף אחריו תוך סיכון או הסתבכות עם המשטרה כי אין דבר כזה לשלוח הודעה באינטרנט למישהו שנמצא בחו"ל כדי להגיד לו שבעצם שינית את דעתך. לבן הזוג שרדף אחרי השני היו קשרים בכל מקום והוא הצליח לרדות בנהגי מונית והם הקשיבו לו. אה, וגם הצליח לגרום לעצירה של טיסה. אף אחד לא כעס עליו או תבע ממנו דין וחשבון כי כולם התמוגגו מהסצנה הרומנטית שקרתה מול עיניהם ואף אחד לא מיהר לאנשהו.
כמובן שבן הזוג שחשב לברוח ויתר על כל שאיפותיו החדשות לטובת הקשר המתהווה, ואז הייתה איזו סצנה שבה התחבקנו או רקדנו בחתונה של מישהו אחר, מה שסימל שאנחנו גם טובי לב ומפרגנים לאחרים למרות שתכלס רק האהבה שלנו היא חשובה. הסוף מוכיח מעל לכל ספק שלא יהיה בחיים שלנו שום דבר שגרתי או חס וחלילה ויכוחים, כי אין לאף אחד מאיתנו דעות וכל תכליתנו היא להגשים את החלום הרומנטי.
איפה הכרנו? בדרמה תקופתית.
הוא היה מכר של המשפחה, איש מבוגר ממני ומאוד מכובד ועשיר. הוא היה שתקן ומסוגר ולא היה מעוניין בי, אך כולם אמרו שהוא בחור טוב ואכפתי. אלי הוא היה קר והרבה להתנצח איתי כי יש לי דעות חתרניות לתקופתי. על כל דבר שהוא אמר אמרתי את ההיפך גם אם לא בהכרח האמנתי בזה.
איכשהו יצא שהגענו לאותו נשף חברה למרות ששנינו בכלל לא מתעניינים בנשפים.
בהתחלה התחמקנו מלרקוד ושלחנו את מי שבא איתנו ליהנות לבדו מהנשף. אנחנו סתם עמדנו מהצד והתמרמרנו בהערות. בסוף, כי אנחנו כל כך שונאים לרקוד וכל כך לא מסתדרים אחד עם השני ,יצא שרקדנו יחד. אף על פי ששנינו טובי מראה אף אחד לא קינא בנו וכולם פרגנו לנו. מכרותיי אמרו שהוא מעוניין בי ושאנחנו מתאימים להיות זוג. לא רציתי כי אין לי שום עניין בגברים נאי מראה, חכמים, מכובדים ועשירים שיכולים לאפשר לי להתרכז בהגשמת חלומי הלא רווחי.
כל הזוגות האחרים רקדו את אותו ריקוד בדיוק כמונו בתיאום מושלם וקצת לא היה ברור איך אנחנו מכירים את הריקוד ורוקדים כל כך טוב בלי להיתקע באף אחד אם אנחנו כל כך שונאים נשפים. השמלה המצויצת שלבשתי נראתה מרשימה, והשיער שלי הסתדר נהדר. אבל אני לא מבינה כלום באופנה וטיפוח וכל הנשים המבוגרות ממני גוערות בי על כך.
בסיום הנשף הלכנו ודיברנו תוך התעלמות מוחלטת מהאנשים שבאנו איתם לנשף. הוא חזר ואמר שהוא חושב שנשפים זה דבר גרוע ומיותר ורטן, ואמרתי ההיפך רק כדי להגיד ההיפך. הוא דיבר על כך שאצטרך להתחתן אבל היו לי הרבה רעיונות פמיניסטיים כי הייתי מגניבה לתקופתי, ואמרתי שאני אהיה שונה, ושלא יחשוב שאצטרך לעשות מה שכולם עושים. שיתפתי אותו בחלומי הלא רווחי והיה נראה שהוא לא מתעניין אבל הוא מאוד התעניין.
כולם התחילו להתייאש ממני ומכך שאני לא מוצאת שידוך, וגם חלומי הלא רווחי לא עלה יפה כל כך. באותו זמן הוא קידם את חלומי באופן אנונימי, אבל בצורה כזאת שאני אגלה בסוף שזה הוא ואתאהב בו.
כך יצא שגיליתי שהוא שונה מכולם כי הוא כל כך נדיב ואדיב. הבנתי שזה עדיין יהיה פמיניסטי אם אתחתן איתו ואהיה רעיה רגילה שמגדלת ילדים לפי כל הכללים, פשוט בגלל שזה הוא וזה כל כך שונה מכל רעיה אחרת שמתחתנת ומגדלת ילדים! בסוף נהייתי כמו כל מכרותיי ואחיותיי, אבל בקטע אחר, כן?
איפה הכרנו? בסרט תיכון
הוא היה הידיד הכי טוב שלי מילדות אבל לא חשבתי עליו בקטע זוגי. חוץ מזה ניסיתי להיראות בוגרת ותכלס להסתובב איתו היה מקלקל לי את התדמית. בתחילת שנת הלימודים עשיתי מייקאובר ואז גילתה אותי חבורה הרבה יותר מגניבה בבית הספר. אחרי שהתחלתי להסתובב איתם הוא פעם אחת אמר לי שלום בבית הספר אבל הוא לא היה ברמה שלנו, אז לא יכולתי לומר לו שלום חזרה. יצא שהתרחקנו כי כבר לא ישבנו באותו שולחן בהפסקת הצהריים, ואני התחלתי להתעניין במה שהחבורה שלי התעניינה בו שזה להתעלל בילדים לא מקובלים.
הוא היה מנסה אחרי הלימודים להיפגש איתי ולשחק איתי במשחקים הישנים שלנו כי הוא לא התפתח בזמן הזה אלא רק אני, וסירבתי בנחמדות ואפילו לא התעללתי בו אבל הוא לקח את זה קשה ולא התכוון לחכות לי יותר. באיזשהו שלב הוא יצא עם איזו מעודדת יפיפייה ומקובלת והיה ברור לי שהיא מנצלת אותו. הוא לא כמוני באמת התקדם, הוא עדיין ילד כי הוא לא עשה מייקאובר והיה לי ברור שזה שהיא יוצאת איתו זה חלק מאיזושהי התערבות מטופשת לקראת נשף הסיום.
הבנתי שאני חייבת להציל אותו אבל לא היה לי איך להוכיח לו שאני באמת רוצה בטובתו כי הרי התרחקנו. אחרי שהמעודדת זרקה אותו אני הגנתי עליו אבל הוא עדיין לא סלח לי לגמרי והבנתי שאיבדתי את ההזדמנות למשהו רומנטי איתו, וחבל כי פתאום איכשהו רציתי למרות שהוא לא נראה טוב ואני לא נמשכת אליו.
אחרי כמה זמן החבורה שלי הכירה לי מישהו מאוד מקובל ויצאתי איתו רק כדי שהידיד שלי יקנא. הלכנו יחד למסיבה ממש מגניבה, אבל לא נהניתי שם ועלה לי פלאשבק של איך שהייתי משחקת עם הידיד שלי וזה היה כל כך הרבה יותר כיף. לאט-לאט גיליתי שאין לי שם באמת חברים ושכל אחד דואג לעצמו. התחלתי לחזור הביתה לבד ואז הדייט שלי רדף אחרי ושאל מה קרה, ואמרתי לו שלא כיף לי במסיבה והוא אמר שאני סתם כבדה וניסה לנשק אותי ואז נתתי לו סטירה.
הגעתי הביתה מוקדם מהצפוי ובכיתי בבית לבד ולא היה שם אף מבוגר אחראי. יצא שלא היה לי למי לפנות חוץ מלידיד שלי שאנחנו תכלס כבר לא בקשר והוא כועס עלי, אבל לא הייתה לו שום בעיה לעזור לי באותו רגע, ולא היו לו שיעורים או תוכנית שהוא רצה לראות והיה לו את כל הזמן הפנוי שבעולם בשביל לנחם אותי על כך שהחברים שזרקתי אותו בשבילם הם מניאקים.
הוא התחיל לנסות להצחיק אותי בבדיחות לא מצחיקות כי פשוט אין לו את זה אבל איכשהו זה היה מושלם ועשינו את אותם דברים כמו שהיינו עושים בילדות ואז התנשקנו כי פתאום הדברים החנוניים שעשינו בילדות הפכו לנורא מושכים וגם גשר בשיניים.
כבר לא אכפת לי שהקשר איתו יהרוס לי את כל התדמית שבניתי במשך שנה ושהחבורה שאני מסתובבת איתה לא תרצה להסתובב איתי יותר וגם לא חבורות מקובלים אחרות. אני לא מתבאסת בכלל שעכשיו אין סיכוי שיבחרו בי למלכת הנשף ולא אכפת לי שאף אחד לא יקשיב לי ושאני אהיה שקופה. גם לא אכפת לי שאין לי על מה לדבר עם ידיד שלי שהוא עכשיו חבר שלי - חוץ מעל נוסטלגיה.