האמת היא שאני מתגעגעת.
לא למקום ספציפי, לתחושה שהייתה שם, שעד היום נשארת וצובטת אותי בלב.
משהו בי יודע שהתחושה הזאת כבר לא תחזור. התחושה המטורפת הזו שנבעה מהחופש המוחלט שהייתי בו. החופש לקפוץ ממטוס ומרמפה רעועה כשאני קשורה אך ורק לחוט. לטפס על הרים ב-3 לפנות בוקר כדי לראות זריחה. בלי דאגות, בלי דעות קדומות. להיות אני. בלי דאגה ממה יגידו ואם יאהבו אותי בכלל. מי שאהב נשאר, מי שלא, הלך. והפתיע אותי שהרבה יותר נשארו משהלכו.
וכן, מי יודע כמה זמן אני כבר אחרי, אבל עוד מתגעגעת.
לא אליהם כמו לרגש שהם הצליחו לעורר בי. אלו שרציתי להיות כמוהם ואלו שרציתי לקחת איתי לאן שלא אלך ולא לשחרר לעולם. ואלו שהיו קצת משניהם.
אלו שגרמו לי להבין שאם אני לא יאהב את עצמי, אף אחד לא יאהב אותי, וכדאי לי להתחיל לעשות זאת אם אני לא רוצה להישאר לבד.
אלו שגרמו לי לשאול שאלות, לדרוש תשובות, בקול רם ובביטחון, בלי לחשוש ממה יגידו עליי כשאני אסובב את הראש.
אלו שגרמו לי להסתכל במראה ולהבין שהילדה הזו שראיתי שם קודם ושאני לעיתים עדיין רואה, אף אחד אחר לא רואה אותה.
ואני מתגעגעת.
להוא שהסתכל עליי כאילו אני הדבר הכי יפה שהוא ראה בחיים שלו. קיבלתי הרבה מבטים בחיים האלה ושום מבט לא השתווה למבט הזה. כבר מזמן הבנתי שיופי הוא בעיניי המתבונן, אבל עשה לי טוב לדעת שיש גם מתבוננים כאלו...
להוא שאני זוכרת יותר מכולם. שעד היום לא הצלחתי להבין אם רציתי להיות איתו או כמוהו בשארית חיי.
עברו כל כך הרבה שנים, פגשתי עוד כל כך הרבה אנשים, ראיתי עוד כל כך הרבה מקומות יפים.
אבל האמת היא שאני עוד מתגעגעת.
ואני תוהה אם אי פעם אני אפסיק.