מסתבר שכולם רוצים ויראליות, אצלנו בבית ספר. שיהיו לך הרבה צפיות ועוקבים, ושתהיה כוכב רשת... אבל בשביל באמת להיות אושיה אתה צריך לאסוף הרבה לבבות באיסטגרם, וכמה שיש לך יותר זה נותן לך יותר חיים. זה כמו במשחקי מחשב שהיו פעם שאבא שלי הראה לי. לי יש רק לב אחד - גם באמיתי וגם באינסטגרם. באינסטגרם זה תודות לאבא שלי. כן, הוא עוקב אחרי. אני יודע שאתם חושבים שזה פדיחות ובואו נאמר שלא כזה רציתי בהתחלה,
אבל לפחות הוא נותן לי לב.
בקיצור שמעתי שאמרו בחדשות שהיו כמה ילדים בחוצלארץ שהסתבך להם הלב בגלל הויראליות, ומצחיק שלפני זה חשבתי שויראליות זה משהו טוב. האמת היא - רק בזמן האחרון הבנתי את זה. אל תצחקו עלי. אז למי שלא יודע, באינסטגרם ובטיקטוק ויראליות זה טוב - אבל לבבות אמיתיים זה לא משהו שבאמת אפשר לאסוף.
אבל למה אני אחפור לכם, את הסיפור שלי עדיף שאני אתחיל מההתחלה האמיתית שלו.
מהזמן שרציתי להיות ויראלי אבל לא גיליתי לאף אחד. היה לי כמובן אינסטגרם עם השם שלי לירון והשם משפחה, אבל אם הייתי מגלה למישהו בכיתה שלי שאני רוצה להיות ויראלי - כולם היו צוחקים עלי שאני בכלל מנסה. מזל שבחיים פעם אתה למטה ופעם למעלה. עבר כמה זמן ובום - החלום הזה באמת התגשם. ובשביל שתבינו מה זה בשבילי, צריך להזכיר שאולי עכשיו זה קשה להאמין עלי, אבל אני הייתי הילד הזה שאף אחד לא מדבר איתו בבית ספר.
עכשיו - אני לא יודע להסביר לכם איך זה קרה, אבל פתאום כל הבית ספר מדבר עלי, לא צוחק! אתם לא תמצאו אף קבוצה בכל הבית ספר שלא מזכירים את השם שלי בה. יש בווטסאפ ואפילו ההורים מדברים עלי. לא ידעתי שכל כך הרבה ילדים בכלל יודעים את השם שלי. אבל פתאום כשאמרו שאני צריך להישאר בבית ולא לבוא לבית הספר כולם התחילו לכתוב עלי בקבוצות, נהייתי סלב. פתאום אני הכי משפיע בבית הספר, וזה יהיה עלי אם מישהו שם יהיה חולה.
אף פעם לא הייתי מקבל מלא הודעות בווטסאפ כמו המקובלים, אז בטח שלא ידעתי כמה מחשיבים אותי שמה בבית ספר. זה כיף. ממש אכפת להם אם אני נמצא או לא, יענו שאני ממש חסר! משהו שאף פעם לא קרה לי. כיף. השם שלי הולך מפה לאוזן כמו שאומרים, ואפילו ילדים בכיתות גבוהות שולחים לי הודעות. אפילו גם בנות שאף פעם לא דיברו איתי. אני מתבייש לענות להן, אבל מה שכיף זה שכותבים לי ומדברים איתי וזה לא בשביל לימודים או משהו כזה, אלא שפשוט מתעניינים בי ובמצב הבריאותי שלי.
ומה שממש הכי כיף לי בהודעות האלה - מדברים איתי כמו חבר, בלי לנסות להיות נחמדים. כי פעם ילדים תמיד היו מנסים להתחנף בקטע של 'לירון איזה ילד נחמד אתה' וכאלה, כדי שאביא להם להעתיק, אבל עכשיו ממש כותבים לי כל מה שחושבים עלי.
לא מתביישים שאני אדע שהם ממש רוצים שאני אצא מהבדידות הזו בריא ושלם, אפילו מאיימים עלי בצחוק שאני לא אעז להיות חולה. איזה חברים אני אומר לכם, בטח נשמור על קשר כל החיים. האמת היא שעוד לא קיבלתי את התשובות של המבחן שאומר אם עברתי, ואני לא יודע אם אני באמת ויראלי או לא. אני ממש מקווה שכן ייצא לי ויראלי, כי אם לא אז כולם יפסיקו לכתוב עלי תוך שנייה. לא בא לי לחזור למצב שרק אבא שלי עושה לי לב באינסטגרם ולא מדברים עלי בשום קבוצה ולא שולחים הודעות. למרות שגם אבא שלי אחלה גבר. בזכותו בכלל הכל. מתי שגילו לו את הסימפטומים אני הבנתי שהוא לא יתקמצן על הויראליות שלו ועובדה שעכשיו גם אני יכול להיות בבידוד, ואני בין הפופולריים בכיתה.
חולה על הכיתה שלי. רק שיהיו בריאים.
